יאן וֵרְמִר היה צייר הולנדי, שרוב ציוריו מתארים דמויות בתוך ביתן, עוסקות בשיחה, בנגינה או בעבודה. מעט מאוד ידוע על חייו מלבד העובדה שגדל ופעל בדלפט. במשך שנים חסתה יצירתו בצילם של ציירים הולנדים גדולים כמו פיטר דה הוך או רמברנדט, אך מאמצע המאה ה־19, ובמיוחד במאה ה-20, קנה את מקומו בין גדולי הציירים, בין השאר בזכות משפט מפורסם בעקבות זיוף יצירותיו. בשנים האחרונות זכתה יצירתו לתשומת לב מועצמת בעקבות הספר והסרט "נערה עם עגיל פנינה" שהתמקדו בוורמר וביצירותיו.

חייו

ורמר גדל במהלך תקופת הפריחה הגדולה ביותר של הציור ההולנדי, "תור הזהב" שאחרי מלחמת השחרור של הולנד מעולם של ספרד ובית הבסבורג. בתקופה קודמת צמח שם רמברנדט, ובתקופתו של ורמר עצמו גדלו ציירים דגולים כיאן סטיין, פיטר דה הוך, חריט דאו, קרל פבריציוס, יקוב ואן ראוסדאל, חיררד טר בורך, פרנס האלס ורבים אחרים.

ורמר נולד כפרוטסטנטי, ככל הנראה, אך המיר את דתו לקתוליות בגיל 21, כנראה כדי לשאת באותה שנה (1653) את קתרינה בולנס שמוצאה היה ממשפחה קתולית בורגנית. לזוג נולדו 11 ילדים. באותה שנה הצטרף לגילדת האמנים של לוקאס הקדוש בעיר והגיע למעמד בכיר בה. בשנים 1662 ו-1669 נבחר לעמוד בראשה.

פרנסתו של ורמר נמצאה רוב השנים בדוחק, ממכירת תמונותיו וממסחר בתמונות. במהלך הקריירה הלא ארוכה שלו, בשנים 1654 - 1670 (תיארוכי התמונה הראשונה והאחרונה שלו) יצר רק כ-35 תמונות. אחרי מותו מכרה אלמנתו את כל תמונותיו שנותרו בידיה למועצת העיר בתמורה לקצבה זעירה.

תהילה מאוחרת

אחרי מותו נשכח ורמר כמעט מיד. במשך מאתיים שנה הוא נחשב לצייר זניח, אם בכלל הוזכר, ורבות מיצירותיו יוחסו לציירים בולטים וידועים יותר באותה תקופה, ובמיוחד לפיטר דה הוך או לקרל פבריציוס. בשנת 1866 טען היסטוריון האמנות הצרפתי תאופיל תורה (שם עט של וו. בורגר) כי גילה צייר דגול חדש (וייחס לוורמר 76 תמונות). אחרים, ביניהם ידוע מרסל פרוסט, שעשה ביצירה "נוף העיר דלפט" שימוש בכרך "השבויה" מתוך "בעקבות הזמן האבוד", היללו גם הם את הצייר שהתגלה מחדש.

בשנים האחרונות זכה ורמר להד מרשים בזכות הספר "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה. הספר ניסה לבנות "רומן" בין ורמר לנערה המוצגת בציורו "נערה עם עגיל פנינה" (באוסף מאוריצהויס שבהאג‏‏[1]) והבליט תימות פמיניסטיות ורומנטיות אנכרוניסטיות בסיפור (הנערה בציור הייתה מריה, בתו הבכורה של הצייר‏‏‏‏[2]). הספר הפך לסרט בשם זה משנת 2003.

זיופי יצירתו

תעלומת חייו של ורמר הציתה את הדמיון, לא רק של חוקרי ואוהבי אמנות, אלא גם של זייפנים. הידוע מכולם היה הצייר ההולנדי האן ואן מייחרן (1898-1947). הזיוף הראשון של ואן מייחרן נחשף לאוויר העולם (כיצירה מקורית, לא מזויפת) על ידי החוקר אברהם ברדיוס בשנת 1937. ברדיוס, מומחה עולמי ליצירות ורמר, טען כי גילה יצירה לא ידועה של ורמר בשם "ישו באמאוס". אף כי ציירים מקצועיים שצפו בו חשו כי משהו אינו כשורה ("לוורמר היה כנראה יום חלש מאוד", העירה ציירת הולנדית אחת שצפתה בציור) איש לא העז לערער על סמכותו של ברדיוס והוורמר החדש נתלה במוזיאונים "בוימאנס" ברוטרדם והפך לאטרקציה הגדולה של המוזיאון.

עם סיום מלחמת העולם השנייה נעצר ואן מייחרן באשמת שיתוף פעולה עם האויב. הוא הואשם במכירת יצירה מקורית של ורמר לפילדמרשל הנאצי הרמן גרינג. מול האשמה חמורה זו, שעונשה היה מוות באותה תקופה, בחר ואן מייחרן בהגנה מקורית: הוא טען כי התמונה שמכר, "ישו והנואפת", לא הייתה של ורמר אלא זיוף שלו. יתר על כן, מאחר שהוא מכר את הוורמר המזויף בתמורה ל-200 ציורים הולנדיים אמיתיים שהיו ברשות גרינג, הרי שיש לראות בו גיבור לאומי ולא משתף פעולה. ואן מייחרן טען גם כי צייר חמישה "ורמרים" נוספים שהופיעו בשוק האמנות אחרי 1937.

במשפט שנמשך שנתיים הוכיח ואן מייחרן, בין השאר באמצעות יצירת זיוף נוסף כי צדק בטענותיו והמוזיאונים הנכבדים של הולנד, כמו גם הממשלה ההולנדית ואספנים חשובים כמו ואן בנינגן (שאוספו אוחד מאוחר יותר עם זה של הבוימאנס), נפלו בפח של צייר בינוני, שכיוון שלא יכול היה להשתמש בדוגמנים בעת הציור, חזר ויצר אותה קומפוזיציה (גנובה מקאראווג'ו) מספר רב של פעמים, בווריאציות מזעריות. בצר לו, לא בחל ואן מייחרן גם בהעתקה ישירה של דמויות מציורים מאוחרים יותר של ורמר. ואן מייחרן גרף מן המכירות סכום השווה לכ-50 מיליון דולר בערכים של היום. הוא נשפט למאסר של שנה כזייפן ומת כעבור זמן לא רב בבית הכלא.

בעידן של אחרי ואן מייחרן נבחנו יצירותיו של ורמר בקפידה יתרה ורבים מהציורים שיוחסו לו נפסלו. תהילתו הרבה של הצייר, תורמת בשנים האחרונות לנסיונות שונים, למרות החשש מזיופים, לייחס לוורמר תמונות נוספות. כך, לדוגמה, הוחלט באחרונה לייחס את התמונה "עלמה ליד הוירגינל" לוורמר, אף שגם בבחינה שטחית דומה כי ידו של ורמר לא הייתה בציור זה.

יציר

ידועים כמה ציורים מוקדמים של ורמר שעסקו בנושאים מיתולוגיים או דתיים. היום ניתן למנות ביניהם בוודאות רק את "דיאנה ומלוויה" משנת 1654, "ישו בבית מרתה ומרים" מהשנים 1654-1655, ובמידה מסוימת את "האתנן" משנת 1656. בציורים אלו בולטים צבעי אדום וחום עמוקים בהרבה מאלו שיהיו מקובלים ביצירתו המאוחרת יותר של ורמר, והם מייצגים ככל הנראה את נסיונו לעסוק בתימות מיתולוגיות או תימות "בתי מרזח", כמקובל באותה תקופה.

המעניין בציורים הוא "ישו בבית מרתה ומרים", שהיה ככל הנראה סקיצה ראשונית לא שלמה. משיכות המכחול כאן חופשיות ומהירות, כאילו מדובר במאסטר ותיק בשנות הבשלות שלו, ולא באמן בן 24. הצבעים פשוטים, נקיים וזוהרים וורמר מפגין שימוש נועז, בעיקר במשחקי האור והצל ובצללים הצבעוניים על פני האנשים. ציור זה כולל לראשונה גם כמה מן התמות החוזרות שיהפכו דומיננטיות בציוריו המאוחרים יותר: אור הזורם מחלקה השמאלי של התמונה ומשחק על פני פני האדם והעצמים.

בתוך זמן קצר להפליא, כשהוא עדיין באמצע שנות העשרים שלו, גיבש ורמר את אסופת הרעיונות שתלווה כמעט את כל ציוריו מכאן ואילך. רוב ציוריו מציגים פנים ביתי (ככל הנראה של שני חדרים ומטבח בביתו), עם אור השוטף אותו מבעד לחלון בצידה השמאלי של התמונה. בציור מופיעות נשים, לבדן או בלווית גבר, לעתים מנגנות או לצד כלי נגינה, קוראות, כותבות או עובדות. בשני ציורים מופיע גבר לבדו (ככל הנראה, דיוקן האמן) עסוק במדידה או באסטרונומיה ושני ציורים נוספים ("נוף העיר דלפט" ו"הרחוב הקטן" (1657-61) הם ציורי נוף).

מוגבלים לא פחות האביזרים בציוריו. כמעט בכל ציור ניתן למצוא את אותם חלונות, כיסאות, שטיח וכיסוי שולחן, מפות, כלי מים, וכן הלאה. ורמר, כך נדמה, מגלה בהם עניין דומה ואף גדול מזה שהוא מגלה בדמויות האנושיות המופיעות בציורים. סלסילת הלחם או האסטרונום, כך נדמה, מעניינים אותו באותה מידה ומאותה נקודת התייחסות: שניהם עבורו פיסות חומר שהאור מאיר אותן, משתקף בהן וחודר דרכן. האור הוא האלוהים, כל הדברים האחרים הם החפצים שהוא משתקף בהם.

במובנים מסוימים, אפשר לראות בוורמר את אביהם הרוחני של האימפרסיוניסטים. למרות שהטכניקה של ורמר היא אולי ההיפוך הגמור לספונטניות הנלהבת של האימפרסיוניסטים, ורמר שותף להתעניינותם באור ובהשתקפותו בחפצים וכמוהם, גם הוא שואף להעביר את תחושת רגעיותו של האור: חדירתו למקומות הבלתי צפויים, השתנותו הבלתי פוסקת וצבעיו העזים. הגשם היורד על פני המים מענן חולף ב"נוף העיר דלפט" אינו נופל על כל האלמנטים בתמונה במידה שווה. קרני שמש דקות מלוות את הנשים העומדות בגדה הקרובה, קרניים עזות יותר נופלות על הבתים בימינה ואילו הגגות בשמאלה עדיין משקפים את לחות הגשם שירד זה עתה.

הצללים אצל ורמר, לראשונה בציור האירופי, חדלים מלהיות גוונים של צבעי אדמה והופכים להיות גרסאות שונות של אחיהם המוארים. עינו אינה מחמיצה דבר. ב"נערה בכובע אדום" משתקפים צבעי בגדיה וכובעה של הנערה בפניה ובתוך לובן עיניה, אפה המואר מימין הופך שקוף מעט, כדרכם של אפים באור. ב"נערה עם עגיל פנינה" עיניה ועגילה של הנערה משקפים את הטורבן ואת צוורונה הלבן.

רבים עסקו בשנים האחרונות בנסיונות להראות כי ורמר השתמש ב"לשכה אפלה" (קמרה אובסקורה) בבניית הפרספקטיבה של ציוריו ואף הסתייע בהקרנה מלשכה אפלה כזו בעת הציור עצמו, דבר הניכר בכמה אלמנטים טיפוסיים לציוריו‏‏[3].

אין ספק כי ורמר אכן השתמש בלשכה אפלה, שכן עין אדם אינה מסוגלת ללכוד בדיוק מושלם את ההתרחשות הפרספקטיבית. בנייה של תמונותיו של ורמר מחדש (באמצעות שחזור) מוכיחה כי הדיוק הפרספקטיבי שלו מושלם. אלא שהשימוש בלשכה אפלה אינו מעלה ואינו מוריד כלל. ורמר השתמש בלשכה אפלה כדי להשיג פרספקטיבה מושלמת, אך הקומפוזיציה של הציור - שנאמנות לה הייתה המטרה אליה חתר באמצעות השימוש בלשכה אפלה - והמבחר הטונלי שבו לא היו תוצר של הלשכה האפלה.

"מוזגת החלב" של ורמר, לדוגמה, אינה תוצר אקראי. ורמר לא הציב את משרתת הבית, הורה לה למזוג חלב וצייר את מה שראה בלשכה האפלה. כל פרט בציור מתוכנן בקפידה כדי לתרום לקומפוזיציה שהיא, באחת, קפואה ו"נצחית" לחלוטין ומאידך, רגעית לגמרי. המסמרים על הקיר, החלון השבור במקצת, השולחן שאינו רבוע, האביזרים הפתוחים והסגורים, הזוהמה שעל החלון ועל הקיר ואפילו המסמרים הנעוצים (או עקורים) בו משרתים כולם את הקומפוזיציה הוורמרית המושלמת.

גרסאות שמו

בגלל מיעוט המידע עליו והעובדה כי בתקופתו לא היה נהוג שימוש בשמות משפחה, ישנן גרסאות רבות לשמו של ורמר. על פי רוב חתימות ציוריו, שמו היה ככל הנראה יאן או יואנס מר או יאן או יואנס ור-מר, שכן הוא מצרף לעתים תכופות את האות I לחתימתו ולעתים אף מוסיף סימון המצביע על V לפני השם מר (הקיים תמיד). היו שנטו, במיוחד בתקופות מוקדמות יותר, לצרף גם סיומת "מדלפט". ברישום בודד, המציין את חברותו בגילדת האמנים של לוקאס הקדוש בדלפט מופיע שמו בנוסח Joannes ver meer (יואנס ור-מיר). הצירוף "יאן ורמר", מכל מקום, אינו מופיע בחתימתו של ורמר אף פעם.